עילות לתביעת לשון הרע

1. פגיעה בפרטיות ובשם הטוב:

עילה זו עוסקת בפרסום עובדות שקריות או מידע משפיל על אדם או גוף, שפוגע בשמם הטוב ובמוניטין שלהם. כדי להיחשב ללשון הרע, הפרסום חייב להיות בגדר עובדה ולא רק הבעת דעה. בנוסף, הוא חייב להיות שקרי ולא מבוסס על עובדות נכונות.
דוגמאות: פרסום האשמות שווא בגנבה, פרסום פרטים על עברו הפלילי של מישהו כשאין להם ביסוס, חשיפת מידע אישי רגיש כמו מצב בריאותי ללא הסכמה.
2. לשון הרע רשלנית:

עילה זו קצת פחות חמורה ועוסקת בפרסום מידע כוזב או לא אמין על מישהו, כתוצאה מחוסר זהירות, אי בדיקת עובדות כראוי או חוסר תשומת לב סבירה של המפרסם. כלומר, אין כאן כוונה זדונית, אך יש רשלנות שגרמה לפרסום לא מדויק שפגע באדם.
דוגמאות: עיתונאי שפרסם כתבה עם פרטים שגויים כי לא טרח לבדוק את המקורות כראוי, משרד ממשלתי שהוציא הודעה עם נתונים לא מעודכנים על פלוני.
3. הוצאת דיבה (לשון הרע זדונית):

זו העילה החמורה ביותר, שבה המפרסם ידע שמה שהוא אומר הוא שקר, אך בכל זאת פרסם במכוון כדי לפגוע ולהשפיל. כאן מדובר בכוונה זדונית ומכוונת להזיק למוניטין ולשם הטוב של האדם או הגוף.
דוגמאות: מתחרה עסקי שמפיץ שמועות שקריות כדי לפגוע בעסק של יריב, פוליטיקאי שמפרסם האשמות חמורות ומגוחכות כלפי יריב פוליטי במטרה לפגוע בו.
חשוב לציין שיש הבדל בין לשון הרע שנאמרה בכוונה לפגוע לבין הבעת דעה לגיטימית, גם אם היא ביקורתית או חריפה. ביקורת ענינית ולא שקרית על ספר, סרט או מוצר - אינה נחשבת ללשון הרע.
כמו כן, לפעמים ההקשר הוא החשוב - דברים שנאמרו בחוג צר ופרטי יכולים להיחשב פחות חמורים מפרסום ציבורי ונרחב. כנגד העילות הללו עומדות העילות המגינות, שנוכל לעסוק בהן בהמשך.
ניתן לראות שהעילות לתביעה נחלקות לפי מידת החומרה והכוונה לפגוע. החוק מגן על השם הטוב תוך איזון בין חופש הביטוי לבין מניעת פגיעה כוונתית.